Why Feiglin Left the Likud Davka Now

I’m going to try to make this short and still pack a punch. Really, this is something that you either get, or you don’t. Hopefully my words will help you “get” it, but I’m not sure they will. I will attach what Moshe himself put on his Facebook page. I’m not in a mood to translate this right now, so if you need to, fling it through Google Translate and you’ll get a basic if mangled idea of the point. Moshe did not write this post, but shared someone else’s, meaning he agrees with it.

The very short version is that for years, Moshe never left the Likud despite being pushed out numerous times, because those times were before he ever held any significant position, i.e., made it into the Knesset. The logic being that before anyone sees him in action, they fear him and therefore push him out because they think he’s “extremist”, but when he makes it in, they will stop fighting him because they will see that he stands for something real and holistic, and he can climb up from there.

The fact that virtually every single Knesset member, even and especially the ones we supported in the past and were considered in “our camp”, turned on us, worked together with Bibi to keep Moshe out, simply means they will never, ever accept him, so there’s really nothing left to be done there. Even if he stayed, it would serve no purpose but to waste precious time. I will add, the purpose of the Likud was to get the nation to know who Moshe is and understand him as a potential leader. That purpose has been served. The people, the average Israeli, understands he’s something else. Not another Ben Ari, not another National Union, not another right wing angry at Arabs guy. Now it’s time to see if the nation will follow on its own, without the Likud brand name. That really is the only choice from here.

The next move is to present ourselves to the people directly. And we will. And God willing, we will win.

On a purely political level, Likud is going down. They won’t get 20 seats. The party is over, literally and figuratively, there’s nothing interesting left in it, and nothing that can raise it up again. The next government will barely rise if at all, and the 20th Knesset will be the most fractured ever. The government will not last a year. When it falls, we will be there with an alternative. And maybe, even I will run on the list. Maybe.

הנה פוסט שכתב אמיר מכלוף מקרית גת, שמסכם את התנהלותנו “הפזיזה” בליכוד:

“למי שלא מבין את התנהגותו של משה (הגם שיש מעטים כאלה. למי שמכיר את משה כבר שנים, ומאמין בו לא מעט זמן – הדבר מובן והגיוני), להלן ההסבר, כפי שאני רואה אותו:

יש מהמגיבים כאן, שם, ובכל מיני מאמרים המדברים על עזיבתו של משה, הטוענים כי הוא “פתאום הפסיד” – אז פרש. כלומר – לא מקבל את ההפסד בכבוד. אם כך היה הדבר – ניתן היה להתדיין על המהלך והאם הוא ראוי. אלא שהעובדות, אפעס, הן קצת שונות:

פייגלין הפסיד בשנת 2003 – נבחר למקום ריאלי דאז, 39 (הליכוד היה 40 בסקרים. בסוף קיבל 38). דאגו לפסול אותו. הפסיד – אך לא עזב(!).

הלאה: התמודד ב-2005 על הראשות. הפסיד – לא עזב(!).

נמשיך: התמודד ב-2007 על הראשות. הפסיד – לא עזב(!).

עוקבים עדיין? מגיעים לשנת 2008: משה מגיע סוף כל סוף למקום ריאלי ברור – מקום 20 (הסקרים אז בין 32-35). ביבי עושה לו תרגיל, שולח את אקוניס, משנה את הכללים אחרי הבחירות – פייגלין נופל למקום 36. גבול הריאלי. הליכוד מאבד גובה, הרבה בגלל המעשה הנאלח הנ”ל, ומסיים עם 27 מנדטים. לא נכנס. הפסיד – לא עזב(!).

2012: מול ביבי על הראשות, זוכה ל-25% מהקולות (באופן רשמי). מה קורה בפועל? בדיוק מה שקורה היום – המוני קלפיות מספקות נתונים מזעזעים – בבית שמש קיבל ביבי קרוב ל-1000 קולות בעוד רק 630 מצביעים רשומים. אף אחד לא מקים רעש תקשורתי כמו בבחירות הנוכחיות, כי אז דובר רק על פייגלין – לא כמו היום, כשכל הח”כים כמעט מעורבים איכשהו בדבר, והזיופים משפיעים על כלל הרשימה. פייגלין שותק. מפסיד – לא עוזב(!).

2013: זוכה במקום ה-15 בפריימריז. הפעם אי אפשר לעשות שטיקים – יש איחוד עם “ישראל ביתנו”. מגיע למקום ה-23. נכנס. נהיה חבר כנסת. אחרי 13 שנה. ארוך, אבל הצליח.

פריימריז 2014: כולנו נדהמים מההתקדמות ההדרגתית של פייגלין מבחירות לבחירות. יש פה מגמה לינארית חיובית ברורה – עלייה, עלייה, עלייה, ושוב פעם עלייה. למה שמישהו יחשוב שדווקא עכשיו, כשהוא מתמודד לראשונה כחבר כנסת מכהן – הוא יפול? להיפך! מכוונים על העשירייה הראשונה! “ידיעות אחרונות” מגדיר אותו כמי שמתמודד על מקומות 5-7. מתחילים לדבר על תפקיד שר. למה לא האמת? כל טירון שנבחר לפתע במקום גבוה דורש להיות שר, אז אדם שהתקדם באופן הדרגתי, תוך צבירת כוח ובסיס נאמנים כל כך גדול – לא יחשוב כך?

ממשיכים הלאה, פוקדים אנשים, מסבירים על העמדות, מחדדים מסרים. פתאום – מכה בפריימריז: בליכוד הבינו שהאיש רק צומח. שהמשנה שלו מנצחת. המספרים לא משקרים. כל בחירות – עלייה במספרים. “אם לא נבלום אותו עכשיו” הם חושבים, “נקבל אותו בעמדת זינוק לתפקיד היו”ר ואז, כשייבחר, לא נהיה יותר רלוונטיים” (כל אחד שם רואה את עצמו כראש ממשלה בפוטנציה).

מה עושים? מחסלים אותו ברשימות. למה? הנימוקים להלן: “שכרון כוח”, “למה שהוא יקבע תמיד את הרשימות”, “הוא נטע זר” (כאילו שלפני זה לא חשבתם כך ודווקא כן סימנתם אותו כשרציתם), ועוד כהנה וכהנה נימוקים כל כך לא רלוונטיים, כה לא ענייניים. שום מילה על דרך וחזון (הרי הוא היחיד בליכוד עם דרך, ובטח שעם חזון).

פייגלין לא נכנס. למה דווקא הפעם הוא עוזב? נראה לי שהתשובה בגוף התגובה שלי:

הוא תמיד הפסיד והמשיך בליכוד, כי ידע שכל מה שמנסים למנוע ממנו כרגע הוא רק כניסה לכנסת. הוא חשב שברגע שייכנס – נגמרו המשחקים הללו, כי אז יבינו מה הוא שווה וכמה קהלים הוא יביא למפלגה, וכל אילו שהורגלו לשמוע כמה הוא “קיצוני”, יבינו באמת כמה נכס הוא לליכוד, ברגע שיראו את פעילותו בכנסת, ללא מחיצות, וללא העסקנים מטעם שמנסים להכתיב להם בכוח עמדות מוטעות לגבי פייגלין.

וזה מה שאכן קרה: הוא הביא קולות! הוא מהח”כים הבולטים בכנסת! ביבי בעצמו אומר שהוא מביא קהלים חדשים! אנשים מתלהבים ממנו! הוא אומר לשמאל (שיודע להעריך אותו) “בפנים” את מה שהוא חושב! עונה לחברי הכנסת הערבים באוטו המטבע! הח”כ המצטיין בנוכחות במליאה ובוועדות הכנסת מצד חברי הליכוד! לכאורה – הכי ליכודי שאפשר להיות.

אלא שבליכוד הבינו שכוונותיו אמיתיות: הבנאדם מכוון גבוה, וכנראה שהוא גם בדרך לכך. כמו שאמרתי – המספרים לא משקרים. לכן גודעים באיבו את החלום של פייגלין, מתוך הכנסת. פייגלין הבין את זה. הוא הבין שאם אחרי שהוא נכנס לכנסת, ואחרי כל פועלו לטובת הליכוד, דווקא עכשיו פוגעים בו – כנראה שתמיד יפגעו בו וכנראה שלעולם לא יהיה לו סיכוי שם. כשהוא הופך להיות “מספר” חזק – הוא גורם לכולם להתאחד נגדו. אלו כבר לא הימים שנלחמו שלא יכנס לכנסת במקום ריאלי. זה הרבה יותר מזה – פה הם מבינים שלא רק שהוא נכנס כבר למשכן הכנסת, הוא גם מאיים על כולם מתוך המפלגה בכנסת. לכן זה משחק מכור מליכתחילה.

ברגעי האמת, בעיתות לחץ, החברים האחרים בליכוד מבינים שצריך לעשות משהו: אם עד אז הוא היה הצרה של ביבי, שנלחם בו כדי שלא “יצבע” את רשימתו בצבעים “קיצוניים” (מילה עלובה ותזה שלא הוכיחה את עצמה כנכונה – בידקו אותי, פריימריז 2008 אחרי הדחת פייגלין), הרי שעכשיו הוא הפך להיות הצרה של כולם. הוא מאיים על כולם – מכאן שכולם צריכים להילחם בו!

כשהיה עוד מועמד אלמוני שלא היה מעולם ח”כ – מנעו ממנו רק להיכנס לרשימה. כשהוא רץ לפריימריז כח”כ – צריכים למנוע ממנו הרבה יותר דברים: מיקום גבוה יותר (עניין של כבוד ולמי יש יותר נאמנים), תפקיד שר על חשבון ח”כים אחרים, ועמדת זינוק טובה יותר לתפקיד היו”ר העתידי. לח”כים האחרים יש הרבה יותר מה להפסיד הפעם, והם אכן ידעו והפנימו זאת. הם הבינו שכל אחד מהם עתיד להיפגע מכך (לא הליכוד מעניין אותם, אלא עצמם. אם כן – היו דואגים שהטוב ביותר ייבחר, לא מי שעשה פחות “דילים”) – לכן דאגו לרמוס אותו. הקדימו תרופה ל”מכה” (מבחינתם).

לטעמי, פייגלין היה צריך להיכנס פעם אחת לכנסת כדי לראות איך יתייחסו אליו במתכונת החדשה, כשהוא לא מגיע מעמדת מועמד בלבד, אלא מעמדת ח”כ, והנה – הוא קיבל את התשובה: תמיד כשינסה להרים את הראש – ידאגו למעוך אותו, לפני שיקבל תנופה, כפי שקרה הפעם.

לכן לעולם לא יקבל הזדמנות אמיתית לחבוק את תפקיד היו”ר. פלא שעזב?

זה ההבדל בין הפעם הזאת בה הוא הפסיד, לבין כל אותן 5 פעמים שהוא הפסיד.

הבדל תהומי, קריטי וסמלי.